Search
Close this search box.

שלושה ימים באיסטנבול בנובמבר

בנובמבר חורפי אחד, בין גל קורונה אחד למשנהו, מצאנו זמן להמריא לאיסטנבול . עדיין לא ביקרת באחת הערים המרהיבות בעולם? זו שהישראלים אוהבים לחזור ממנה בעיניים נוצצות ולומר 'הכול זול'? באמת…מה נסגר איתך?
אבל מה? זה היה בדיוק בשבוע אחרי שעצרו זוג ישראלים שצילמו את הארמון של הסולטאן סליחה השליט התורכי ירום הודו ולא רצו לשחרר…מפלס החרדה שלנו עלה בהתאם. היה גל של ביטולים. אנחנו רצינו רחת לוקום אוריגינל ראס בין עמו ושיישרף העולם. וגם בדיוק הכלבה האהובה שלנו בייגל מזה 12 שנה מתה. והבן הגדול לקח את זה קשה. היה צריך לשנות אווירה ומהר. אז.. לא ביטלנו את ה'דיל' , הוא ארז את המחשב הנייד שלו [בדיוק היה סטודנט] והיידה כמו שאומרים הטורקים למטוס. לא ידענו מה מצפה לנו. אבל במבט לאחור, זו עיר שאי אפשר שלא להתאהב בה לחלוטין ולגמרי.

היום הראשון

משדה התעופה עלינו על אוטובוס שעושה הסעות לכיכר  טקסים. המלון שלנו היה קטן נקי ומרחק שבע דקות הליכה מכיכר טקסים. Taksim Meydani   במלון קיבלה את פנינו צעירה  בהירה וחייכנית. צמוד למלון היתה מכולת שכונתית ונכנסתי לעשות שם קניות . אני מסתקרנת לדעת מה המקומיים אוכלים ושותים ובאיזה סבונים הם משתמשים מה החטיפים שלהם. מבחינתי זה חלק מהטיול האמיתי. לא זה הממוסחר לעייפה. למשל: אקמק – כלומר  לחם פריך חם וטעים עולה עשרים אגורות. גיליתי גם שהגבינה הלבנה שלהם תפלה.  לגבי המסחור: הטורקים מימים ימימה לאורך ההיסטוריה, זה עם של סוחרים. באיסטנבול עיר שממוקמת בין שתי היבשות אירופה ואסיה ,עברו מאות בשנים עמים ושליטים ותרבויות שונות. הם למדו לקנות ולמכור הכול לכולם. בלי בושה .בקול גדול ובחיוכים רחבים. הם גם מצפים ממך להתמקח. אבל אל תגזים כדי שהכבוד שלהם לא ייפגע. מהמלון  גיששנו את דרכנו בין סמטאות. והדבר הראשון שעשינו ,היה להיכנס למסעדה, שכלפי חוץ נראתה הכי פשוטה בעולם ולהזמין לחמעג'ון [ פיתה דקה עם בשר טחון, מעט שומן כבש, פלפלים ועגבניות .טעימה רצח] שעלתה לנו כשלושה שקלים …מנת שיפודים שהוגשה עם סלט שעלתה כ15 שקלים. וקפה שחור מר וחזק שהשיב את נפשנו. אחרי שאכלנו ,הבנו למה הישראלים חוזרים מפה בעיניים נוצצות. האוכל מופלא . השירות דה לוקס ואדיב. הארוחה הראשונה שלנו היתה אחת הטובות. ובמיוחד כשבחוץ התחיל לרדת גשם זלעפות.   כיכר טקסים -מלונות ומסעדות ובתי קפה סביב לה. הישראלים 'מתים 'עליה ומתקבצים בה בכמויות גדולות. האבטחה של המשטרה והצבא  הטורקי בהתאם. באחת הקצוות שלה, מתחילה שדרת איסתיקלל המפורסמת . אפשר לשוטט בטקסים. להיכנס לחנויות הרבות ולמצוא מציאות. מתחת לאדמה ,מול בית מרקחת וסניף של 'סטארבקס' , נמצאת תחנת הרכבת התחתית ורכבל שמוריד אותך ממש לשפת הנהר. ישבנו ב'סטארבאקס' והבחנו בתופעה אופיינית לאיסטנבול: בכל מקום פזורים כלבים. מטופחים. רגועים. הטורקים מאכילים אותם ומשקים. נותנים להם מחסה. העיריה מחסנת אותם. אלו כלבי הרחוב של איסטנבול. יש משהו מלא חמלה וחסד בדרך בה הטורקים נוהגים בכלבים.  מזכיר את הפרות הקדושות של הודו אבל בלי הקטע הדתי.  ירדנו אל מתחת לאדמה וקנינו כרטיס שמקביל לרב קו, שמו 'איסטנבול כארד'. קנינו ממוכר כרטיסים בתחנה [זהירות]! והסתבר שזה כרטיס גנוב. היה עלינו לחזור לעמדת המכירה הרשמית שנמצאת בכניסה לרחוב איסתיקלל ולרכוש בעזרת צילום הדרכון ,כרטיס חוקי עם השם שלנו עליו . מומלץ לרכוש כרטיס של שלושה ימים ולנסוע חופשי בכל הקווים .
ביום הראשון, ירדנו מכיכר טקסים אל מגדל גלאטה Galata Kulesi  כדי לערוך תצפית על העיר הזו שמתפשטת על הגבעות סביב ונהר הבוספרוס מוסיף ליופיה ולהדרה. איך מגיעים? מטקסים קחו קו מטרו 2M ורדו בתחנת Sishane.  משם זו הליכה של חמש דקות. יש תור של כעשר עד עשרים דקות לעליה למגדל. זהו אתר תיירותי מבוקש . וכמובן שמשלמים כניסה. מדובר במגדל מימי הביניים ,עשוי אבן , דמוי חרוט ששימש כמגדל שמירה , כמגדלור לספינות , אפילו כבית כלא וכנקודת תצפית צבאית. יש אפשרות לעלות במדרגות וגם במעלית. הנוף הפנורמי שנשקף מהקומות העליונות עוצר נשימה. ניתן לראות את חצי האי ההיסטורי כולל: מסגד סלאש כנסיה סלאש מוזיאון איה סופיה- [מקור החוכמה בלטינית] המבנה היפהפה שמסמל עבור רבים את איסטנבול, את קרן הזהב Halic – האליק. ואת גשר הבוספרוס . קרן הזהב זו לשון ים צרה שמחלקת את החלק האירופאי של העיר לשניים וביחד עם ים מרמרה והבוספרוס הופכת את העיר העתיקה לחצי אי. אנחנו הגענו בשעת השקיעה . שובלי זהב חתכו את השמיים, אורות העיר והספינות עלו מלמטה, הכחול העמוק של הנהר, הסגול של השמיים. זו היתה חוויה של יופי טהור. התקשינו להיפרד מהמראה למרות הקור העז.  מתחת למגדל קניתי כהרגלי חפיסת קלפים מגנט וספל קרמיקה שמצוייר עליו הנהר. חצינו את הרחוב ונכנסנו למסעדה שנראתה מהודרת . הזמנו סלט ובשר אני הסתפקתי בצ'אי – תה אדום ו'ארקי' זה משקה דמוי ערק בטעם עז של אניס . ילד קטן כבן תשע ניגש אלינו וזר וורדים למכירה בידיו והציע לנו לרכוש וורד. ראינו ילדים סוחרים רבים ברחובות. הם מנסים למכור כל דבר בפרוטה .  חזרנו למלון באותה דרך בה הגענו. 

היום השני באיסטנבול

לכל עיר יש את פס הקול הייחודי לה. באיסטנבול כך גילינו צליל קריאת המואזין 'אללה אכבר' .
קריאות מוקלטות אגב, ברמקולים .
עם שחר וכנטות הערב. מסתלסלת הקריאה לתפילה . הקריאה הזו אל השמיים, מזכירה את הרצון האנושי להתעלות מעל לסבל שיש בחיים האלו. בעיקר כשהיא מסתלסלת מעל בתים רעועים בשכונות מצוקה בהן מצטופפים אנשים פשוטים שמנהלים מאבק יומיומי על פת לחם. האמונה בצדק אלוהי בעולם הבא עוזרת. ראינו אותם כשירדנו אל רציפי הספינות גברים לא צעירים ,שמחים וצוהלים כשמישהו הביא לחם טרי ודג מטוגן . הכי פשוט הכי בסיסי. אקמק ובאליק. [באליק זה דג]. מוקדם בבוקר ולעת ערב, גם צווחים השחפים שפושטים על העיר. צווחות היסטריות הם מתעופפים בכל מקום בכוח וצוללים לתוך ערמות זבל מחפשים שאריות ונלחמים עליהן.
למחרת, ירדנו לאכול בחדר האוכל של המלון בין היתר, הגישו 'סו בורק' בורקס מים טורקי ו'גולמה' מאכל בצק רך מיוגורט ממולא בגבינות ובתרד. זהירות זה ממכר.
עלינו לכיכר טקסים , שם עגלות מכרו את ה'סימיט '-בייגל טורקי דק ושחום ששפע שומשום מפוזר עליו. נסו אותו עם שמנת חמוצה. מעדן. וירדנו ברכבל מרחק של עשר דקות נסיעה אל חוף הנהר. יורדים בתחנת קאבאטס Kabatas . חוצים את הכביש ומגיעים לרציפים מהן יוצא השייט על פני הבוספרוס. וגם המעבורת לקאדקוי. Kadakoy כל השלטים גם באנגלית. ברציף היו עגלות פירות. מסעדת דגים. מוכרי מיצים סחוטים. תה וקפה. אנחנו קנינו ערמונים לוהטים ונימוחים שקלה מוכר הערמונים על פח לוהט בעגלת המכירה הניידת . וכרסמנו אותם בהנאה. בחרנו בשייט שנמשך כשעה וחצי. שילמנו כל אחד כשלושים שקלים עבור הכרטיס. השייט יצא מזרחה ,לכיוון הגשר הגדול שמחבר בין שתי יבשות . שטנו בצד האירופאי ואחר כך חלפנו על פני הצד האסייאתי. ויש הבדל משמעותי בבניה, בהשקעה, בסגנון בין הגדות. לאחר מכן, נכנסה הספינה לקרן הזהב חולפת על פני ארמון טופיקאי ומסגד איה סופיה . לבסוף חזרה אל נקודת היציאה . כדאי לעשות את השייט הזה שמלמד אותך טופוגרפיה בסיסית ולאורכו רואים פנינים אדריכליות . ארמונות עתיקים. מבצר ענק . הגשר הידוע. הכל בנחת, ברוגע . ואם אתם מאזינים למוסיקה באוזניות אז בכלל החוויה נדירה . [ למי שחובב מוסיקה ערבית – טורקית אין צורך באוזניות. השייט כולל השמעת מוסיקה זו ברמקולים של הספינה]. הבוספרוס סביב לאיסטנבול וקרן הזהב הוא ללא ספק אחד המקומות היפים בעולם.
מאחר שנהנינו כל כך, תפסנו מעבורת מאותה תחנה אל קדאקוי. Kadakoy שכונה בחלק האסייאתי של איסטנבול. שוטטנו בין בתים ומבנים צבעוניים. קנינו מאכלי רחוב כמו פיצה עם זיתים. בשכונה יש שוק הומה וזול שחובבי ה'שופינג 'לא מוותרים עליו . אנחנו סיכמנו שנספק את יצר הקניות שלנו מחר בבאזר הטורקי הגדול. לעת שקיעה , מצאנו את עצמנו במעבורת חזרה כשעשרות שחפים רודפים אחרינו וילדים משליכים אליהם פיסות לחם ובייגלה בצווחות צחוק.

היום השלישי באיסטנבול

התחלנו את הבוקר בסיור בשדרות איסתיקלאל. İstiklal Caddesi ירדנו ברגל ונתקלנו בחנותו של חאפיז מוסטפא שהוא שם דבר באיסטנבול כבר מאה שנים לפחות. שם תמצאו כמעט כל רחת לוקום שיש וקפה וגם כנאפה . הLokum זה ממתק עתיק [ איך לא] עשוי עמילן, סוכר, מסטיקא טחונה, עם ג'לטין או גלוקוז. המסטיקא זה השרף של אלת המסטיק שגדלה גם בארץ. וממנו מפיקים חומר שמתגלץ' בגרון. הטורקים אוכלים אותו אחרי האוכל כדי ל'החליק את הגרון'. והוא הופיע בכל כך הרבה צבעים וצורות בחנות עד שהצטרכנו לשבת ולעיין בדבר. בדיעבד ,הרגעים הקטנים האלו ,היו אחד מרגעי השיא שלנו בטיול. בחוץ נעשה קר ומאיים. הזמנו קפה שחור אני עם מסטיקא מה שהפך את המרקם שלו לחלק ומהנה. ושני גלילים של בקלוואה פיסטוק ירוקה שהיתה מופלאה. בעיקר כי לא היתה ממותקת יתר על המידה . אכלנו לאט. מתענגים על כל 'ביס' ועל כל לגימה. כמי שאדונים על זמנם ולא עבדים לו. לסיום, רכשנו קצת מכל דבר כמתנות . וכמובן שהצטיידנו בקפה שחור. עם ובלי מסטיקא. בשדרה שהיתה מרכזית בתקופה האירופאית, פועלת מחדש חשמלית יפה ,אדומה ונוסטלגית שיורדת ועולה לאורכה. יש חנויות מותגים ,דוכני שווארמה טורקית שנקראת: 'דונר' Donner. בתי קפה, חנות ספרים שהיא גם בית קפה ועוד. משם חזרנו לתחנת החשמלית ולקחנו חשמלית שחצתה את קרן הזהב והורידה אותנו בתחנה של הבאזר הגדול. זו תחנת Kapalıçarşı . זוכרים שהיינו באיסטנבול בדיוק כשהזוג הישראלי היה עצור? והיו שמועות על חוליות אירניות? לכן, החלטנו להסתיר את היותנו ישראלים. ולהציג עצמנו כצרפתים. למה? לא ברור. הבן לא דובר מילה בצרפתית . ואני מגמגמת מעט ממה שאני זוכרת מלימודי התיכון. זאת על אף העובדה שקיבלתי ציון אפס. כשהתקרבנו אל הבאזאר הגדול, זינק עלינו בעל חנות שהעזנו להעיף מבט אל חלון הראווה שלה. טעות גדולה ליצור קשר עין. בידידותיות רבה, שאל אותנו את השאלה שנשמע עוד פעמים רבות היום : 'where are you from?' כלומר: מאיפה אתם. ענינו 'פריז' ולתדהמתנו ,פרץ בנאום סוחף בצרפתית שוטפת, כשהוא מנופף בידיו ודוחק בנו להיכנס לחנותו ולרכוש אגרטל ,רצוי גם שטיח. 'מרסי מרסי' הצלחתי לומר וברחנו משם. למוכר החנות הבא שהסתער עלינו, אמרנו שאנחנו ממכסיקו והוא פרץ בנאום שוטף בספרדית מהירה. גם משם ברחנו ואמרנו ' גרסיאס' . למוכר הבא שאפילו לא יצרנו איתו קשר עין ובכל זאת, התנפל עלינו אמרנו שאנחנו מבולגריה. שוב. לא דוברים מילה בבולגרית .. וגם פה, הוא פרץ בנאום בשפה שהזכירה את השפה הרוסית. זרקנו עליו 'ספסיבה' וברחנו . כבר לא רצינו כלום . ממילא, חנויות רבות [ כ3000] וכולן חוזרות על עצמן ,במחירים לא זולים. אז, תפס אותנו מוכר צהבהב וצעיר, ששאל בצחוק מתגלגל את שאלת המליון דולר. ולי כבר נשבר מכל זה ופשוט הבטתי ישר בעיניו התכולות ואמרתי 'ישראל'! הוא צחק כל כך: 'בואו בואו ' אמר 'אנחנו חברים' והכין לנו תה וורדים בחינם . חברים? מאיפה? התפלאתי
'אני לא טורקי' נעלב 'אני סורי…מסוריה'.

אכן. חברים.
כשניסינו לצאת מהמקום הסואן והצפוף [חזיונות על וירוס קורונה מעורב בחטיפה אירנית עלו במוחי הקודח] עוד הספקנו לשבת בחנות עורות של מוכר מעילים שהתעקש שנמדוד מעילים בכל מיני צבעים ורצה ארבע מאות דולר. נפרדנו כידידים. בילינו בנעימים גם אצל חייט שתופר חליפות גברים והבן מדד ז'קטים מהודרים למכביר. ביציאה מהבאזר ליד העלייה לאיה סופיה, קנינו עוד חצי קילו קפה שחור. והוויסות החושי שלי כבר איבד את זה. פשוט התיישבתי ליד איזו כיכר ורציתי להיות בבית. אז הסתער עלינו צעיר עם זקן שחור, חיבק את הבן ואמר לו בשמחה : " אתה מאירן .נכון ? יש לך פרצוף אירני".
הדבר לא הועיל לתחושת הבטחון הרופפת שלנו.
בצעד נבון החלטנו לחצות את גשר גלאטה ברגל. Galata Köprüsü היתה שעת ערב. מי הנהר הרגיעו אותי. מתחת לגשר מסעדות דגים בזו אחר זו. התיישבנו באחת המסעדות ,הזמנתי מרק עדשים שהוגש עם הלחם הקריספי הנפלא שלהם . בטורקיה הצ'ורבה, כלומר: מרק ,הוא חלק בלתי נפרד מכל תפריט מסעדה, בחורף וגם בקיץ. מרק עדשים כתומות לפעמים עם בורגול טחון בתוכו (Mercimek Corbasi), בגירסא המושקעת הוא נקרא המרק של הכלה: אזוגלין . זו אחת המנות החמות המנחמות שהוגשו ברגע הנכון במקום הנכון ביותר בחיי. משם תפסנו את הקו בחזרה לטקסים ולמלון.
מבחינתי , אחרי המרק והדג, הייתי מסודרת. אבל, הבן לא בא עד לפה כדי לאכול מרק עדשים. עם כל הכבוד ! והוא חיפש יגע ומצא מסעדת בשרים שמתמחה בגריל כבש. ואפילו במרחק הליכה מהמלון. צעדנו מהמלון לכיוון איסתיקלאל. בתוך שכונה דלה ומבהילה למראה, נכנסנו לתוך מקום ערוך לתפארה, עם כמה סוגים של מזלגות וסכינים וכוסות יין ומפת משבצות וה'שוס' : היה הגריל הגדול באמצע המסעדה. שוקת מלאה גחלים ומעליה מוטות ובהן נעוצים בשרים שונים וגם גריל מסתובב . נתח כבש עשה אותו מאושר. אני כרסמתי כמה צלעות משובחות ויין אדום הוסיף חיוך לפנינו היגעות. חפשו בגוגל Zubeyir Ocakbasi .
זה היה הערב האחרון שלנו באיסטנבול היפה , הרועשת, המרגשת והמפחידה. כדי להגיע לשדה התעופה בזמן, חלקנו מונית עם צעיר שכשראה את סמל המנורה על הדרכון שלנו החוויר כנראה מזעם. אבל , שלפתי סוכריות חמאה שאני קונה במשקל בתחנה המרכזית בבאר שבע והוא והנהג כרסמו אותן ונרגעו. במטוס הביתה ספרה לנו צעירה ישראלית שהיא מנהלת עסקים עבור אביה וטסה לעיתים קרובות לאיסטנבול. 'אף פעם לא נמאס לי מהעיר הזו' אמרה. 'זו העיר שאני מרגישה בה הכי בבית'. ויש משהו בדבריה.

Whatsapp
Facebook
Email
Telegram

רוצה לחזור למשהו ספציפי?

חוויה בחו"ל מתחילה כאן

error: Content is protected !!